החלטה בתיק ע"א 883/13

1.        בפני בקשה למתן סעד זמני בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.12.2012 (ע"מ 123/08, ע"מ 532/07, ע"מ 533/07, ע"מ 534/07, ע"מ 33910-03-11, ע"מ 835-06-11, השופטת מ' מזרחי), שבמסגרתו נמחקו ערעוריהם של המבקשים על השומות שנקבעו להם (להלן: השומות). המבקשים ערערו על פסק הדין, ובד בבד עם הגשת הערעור הגישו את הבקשה שבפני, המכוונת לכך שבית משפט זה יורה להימנע מהליכי גביית השומות עד להכרעה בערעור עצמו.

2.        המבקשת 1 הינה חנות לממכר פלאפל בשוק מחנה יהודה בירושלים, אשר פועלת במקום מזה עשרות שנים, ומאוגדת כחברה החל משנת 1997. המבקשים 4-2, שלושה אחים מבוגרים (הצעיר הוא כבן 67 והמבוגר כבן 80), מנהלים את החברה והחנות ומחזיקים במניות החברה. כפי שאפרט להלן, ההליכים המשפטיים הנסבים על חיובי המס של המבקשים בגין הפעילות בחנות משתרעים כבר על פני כמה שנים, ולצורך הדיון בבקשה הנוכחית יש להתייחס בקצרה להשתלשלותם.

3.        בחודש פברואר 2008 הוציא המשיב שומות לפי מיטב השפיטה לשנים 2000-2004, לאחר שספרי המבקשת 1 נפסלו. כן הוציא המשיב למבקשים 4-2 שומות פרטניות שהתבססו על גידול בלתי מוסבר, על-פי הטענה, בהונם האישי. על שומות אלו הגישו המבקשים ערעורים לבית משפט קמא - ביום 30.8.2007 (ערעוריהם של המבקשים 4-2) וביום 13.3.2008 (ערעורה של המבקשת 1), ובתגובה הגיש המשיב (ביום 21.10.2007 וביום 17.4.2008, בהתאמה) את נימוקי השומה כנדרש בתקנה 5(א) לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט-1978 (להלן: התקנות). המבקשים, מצידם, הגישו את נימוקי הערעור מטעמם (בכל התיקים) רק ביום 5.3.2009, בניגוד לאמור בתקנה 5(ג) לתקנות, המורה על הגשת נימוקי הערעור תוך שלושים ימים מן המועד שבו נמסר למערער העתק מנימוקי השומה. המבקשים נימקו את האיחור בטענה שהם מבוגרים וחולים ושגם בא-כוחם באותה עת סבל מבעיות בריאות שונות. ביום 30.12.2009 מחק בית המשפט המחוזי את הערעורים על הסף, בקובעו שלא הייתה הצדקה לאיחור. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 1364/10), ועימו הוגשה בקשה לעיכובם של הליכי הגביה.

4.        לאחר מכן, ובמסגרת קידומם של הליכי הגביה, הטיל המבקש עיקול על דירות המגורים של המבקשים 4-2: ביום 10.5.2010 נרשם עיקול לטובת המשיב על דירה בבעלותם של המבקש 4 ואשתו. ביום 11.5.2010 נרשם עיקול לטובת המשיב על דירה בבעלותם של המבקש 3 ואשתו. ביום 1.5.2011 נרשמה הערת אזהרה לטובת המשיב על דירה בבעלותו של המבקש 2 לטובת המשיב.

5.        ביום 3.11.2010 נדחתה הבקשה לעיכוב הליכי הגביה (על-ידי השופט י' דנציגר). בהחלטה נקבע, כי המבקשים לא הציגו תשתית ראייתית הולמת לטענתם כי הוצאה לפועל של החוב תגרום להם נזק בלתי הפיך.

6.        ביום 27.11.2011 קיבל בית משפט זה את ערעורם של המבקשים (מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, ובהסכמת השופטים א' רובינשטיין ו-ע' פוגלמן), בקובעו כי האיזון הראוי בין הנסיבות האישיות של המבקשים לבין חשיבותם של כללי הפרוצדורה יכול למצוא את מקומו במסגרת של פסיקת הוצאות. על כן, נקבע כי הערעור יידון לגופו בבית המשפט המחוזי, וכי המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך של 15,000 שקל.

7.        למרות החלטות אלה, לא הגישו המבקשים תצהירים מטעמם עד למועד ההוכחות שנקבע ליום 20.12.2012. בשל כך, בית המשפט קמא הורה בשנית על מחיקת ערעוריהם (להלן: המחיקה השניה). על פסק הדין בעניין המחיקה השנייה הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ביום 3.2.2013.

8.        ביום 8.4.2013 הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה שהוגדרה על-ידם בקשה ל"עיכוב ביצוע" של פסק הדין בעניין המחיקה השנייה, ולאמיתו של דבר היא בקשה לסעד זמני בערעור המכוונת לעיכובם של הליכי הגבייה. בקשה זו נדחתה ביום 14.4.2013. בהחלטתו בבקשה ציין בית המשפט קמא כי אומנם הערעורים לא נדחו מטעמים שלגופו של עניין, אך אין להתעלם מכך שזהו מקרה קיצוני של אי-עמידה בדרישות ההליך המשפטי, המבטאת זלזול קיצוני בזמנו של בית המשפט. מטעם זה, נקבע כי סיכויי הערעור נמוכים. בכל הנוגע למאזן הנוחות, נקבע כי בנסיבות שבהן בעל הדין שכנגד הוא המדינה לא קיים חשש שלא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, ולכן רק במקרים יוצאים דופן ניתן לטעון שביצוע פסק הדין יגרום לנזק בלתי הפיך (תוך הפנייה לבש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 (1997)). בעניין זה, קבע בית המשפט קמא כי כל שציינו המבקשים בתצהיר שהגישו הוא "שהדירה שהמבקשים ידרשו למוכרה הינם דירתם היחידה", מבלי להבהיר מהם האמצעים האחרים העומדים לרשותם, ובכלל זה יכולתם ללוות כספים על סמך בעלותם בדירה, ומבלי להגיש הצהרה מפורטת לגבי נכסיהם האחרים.

9.        הבקשה דנן לסעד זמני בערעור חוזרת, בעיקרו של דבר, על נימוקי הבקשה שהוגשה בעניין זה לבית המשפט קמא, ומתייחסת לבעיות הרפואיות, על-פי הנטען, של יועץ המס מטעמם של המבקשים (בהפניה לתצהיר של אותו יועץ מס וכן העתק מהאישורים הרפואיים שהומצאו במסגרת הודעת הערעור). המבקשים טוענים כי הכף נוטה לעברם הן מן ההיבט של סיכויי הערעור והן מן ההיבט של מאזן הנוחות. בכל הנוגע לסיכויי הערעור, מציינים המבקשים כי עמדתם נדחתה בבית המשפט קמא בשל סיבות פרוצדוראליות בלבד, וכי בגדרי הערעור שהגישו יציגו את החומר הרלוונטי בעניינם, לרבות תצהיר תומך של יועץ המס וכן אישורים רפואיים. בכל הנוגע למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי ביצוע הליכי הגביה יסב להם נזקים כבדים ובלתי הפיכים, מאחר שהליכי האכיפה מכוונים כנגד דירות, שמבחינת כל אחד מהם היא דירת מגוריו היחידה. המבקשים טוענים כי אין להם כל אפשרות אחרת לשלם את השומות, מלבד מכירת דירות המגורים שלהם, וכראיה לכך מפנים לפרטי חשבונות הבנקים שצורפו לבקשתם, כמו גם לתצהיר מטעמם. המבקשים טוענים, בהקשר זה, כי בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי במקרים שבהם ניתן סעד של מכירת דירת המערערים, הנטייה תהיה לעיכוב ביצוע פסק הדין. על כך מוסיפים המבקשים כי נכסיהם ממילא מעוקלים כך שלא ייגרם למשיב כל נזק אם יעוכבו הליכי הגביה, שכן המערערים לא יכולים להבריח נכסים ולהתחמק מחובותיהם למשיבה.

10.      ביום 25.4.2013 הוריתי על מתן תשובה לבקשה למתן סעד זמני בערעור, תוך שהוריתי על מתן סעד זמני ארעי.

11.      ביום 1.5.2013 הגיש המשיב את תגובתו שבה התנגד לבקשה. בפתח דבריו, טוען המשיב כי נוכח דחיית בקשתם הקודמת של המשיבים לבית משפט זה לעיכובם של הליכי הגביה הרי שמקל וחומר יש לדחות את בקשתם הנוכחית - לאחר שהתנהלותם הדיונית הקלוקלת חזרה על עצמה, אף נוכח "ההזדמנות הנוספת" שניתנה להם. לטענת המשיב, המבקשים לא הוכיחו כי מימוש פסק הדין עלול לגרום להם נזק בלתי הפיך. בהקשר זה, טוען המשיב כי פירוט חשבונות הבנקים שהגישו המבקשים מתייחסים לפרק זמן קצר מאוד, ולכן אינם מוכיחים את טענתם ברמה הנדרשת. המשיב סבור גם כי אף סיכויי הערעור אינם מטים את הכף לטובת המבקשים. לשיטתו, התנהלותם הקלוקלת של המבקשים מביעה זלזול בבית המשפט, ובדין דחה בית המשפט קמא את ערעורם של המבקשים בשל כך. לשיטת המשיב, כלל לא ברור כיצד משליכה בעייתו הרפואית הנטענת של יועץ המס על הגשת התצהירים. בהקשר זה, הוא אף הצביע על כך שמחיקת הערעורים הראשונה של המבקשים יוחסה על ידם, בערעורם הקודם לבית משפט זה, לבעיה רפואית של בא-כוחם הקודם, דבר מעלה לכאורה תהיות. לסיום, מציין המשיב כי בעניינם של המבקשים התנהל בפני בית המשפט קמא גם ערעור מע"מ (ע"ש 5060/06) לשנות המס 2005-2001. ערעור זה נדחה לאחר שנקבע כי לא התקיים רישום הולם של הכספים המתקבלים בקופת העסק, וכי מנהל מס ערך מוסף רשאי היה בנסיבות העניין לערוך שומה לפי מיטב השפיטה.

12.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה החלטתי לקבל את הבקשה. אכן, סעד זמני בערעור ניתן רק בהתקיים "טעמים מיוחדים", אשר הנטל להוכחתם מוטל על כתפי המבקש (ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001)). לא זו אף זו: התנהלותם הדיונית של המבקשים בהליכים שהתקיימו בבית משפט קמא, מעוררת אי-נחת קשה, במיוחד לנוכח העובדה שלא ניצלו, לכאורה, את ההזדמנות שניתנה להם בעבר לתקן את מחדליהם. עם זאת, במקרה דנן, ולנוכח התשתית העובדתית העדכנית שהונחה בפני, אני סבורה כי עלה בידי המבקשים להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, כפי שיוסבר להלן.

13.      אמנם, כפי שציין המשיב, נקודת המוצא לבקשות מסוג זה היא כי לא יינתן סעד זמני בערעור, הנוגע לאכיפת חיוב כספי, מאחר שכאשר הערעור מתקבל ניתן "להשיב את הגלגל" לאחור על ידי השבת הכספים ששולמו. אולם, בד בבד, לא אחת נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי שעה שהבקשה נוגעת לפינויו של בית מגורים, ייטה בית המשפט להיעתר לה, גם אם סיכויי הערעור אינם מבטיחים לכאורה (ראו למשל: ע"א 6055/04 לנדאו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ(12.7.2006); ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי (29.1.2007)). כבסיס לגישה זו משמשת ההכרה בכך שמכירת בית המגורים של המבקש לצד שלישי עלולה להיות פעולה "בלתי הפיכה", במובן זה שאם יזכה המבקש בערעור, לא ניתן יהיה עוד להשיב את המצב לקדמותו, כפי שהסבירה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור ברע"א 8552/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות (23.12.2010):

"...כאשר הסעד הזמני המתבקש לתקופת הערעור משמעותו היא עיכוב פינוי המבקש מדירת מגוריו - יטה בית המשפט להיעתר לבקשה אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד... זאת, מן הטעם שפינוי אדם מדירת מגוריו עלול להביא למצב דברים בלתי הפיך ולקושי ברור להשבת המצב לקדמותו, ככל שבסופו של הליך יתקבל הערעור". (שם, בפסקה 18).

14.      בענייננו, על פי התשתית הראייתית שנפרסה במסגרת הבקשה הנוכחית, עולה החשש כי מימוש של הליכי הגבייה יתמקד בדירות המגורים של המבקשים - הן נוכח הצהרת המבקשים בדבר היעדר נכסים אחרים שמהם יוכל המשיב להיפרע, והן נוכח פעולות העיקול שבהם נקט המשיב ביחס לדירת המגורים של כל אחד מהמבקשים. יצוין כי המשיב אמנם סבר שהמבקשים לא הוכיחו את טענותיהם באשר ליכולתם הכספית במידה מספקת, אך לא סתר, למעשה, את טענתם כי מימוש הליכי הגביה יוביל למכירת דירות המגורים של המבקשים.

15.      אכן, לא די בכך שהמבקשים יצביעו על כך שמתן הסעד הזמני נדרש לשם מניעת נזק בלתי הפיך; מוטל עליהם גם הנטל לשכנע כי עיכוב הליכי הגביה לא יגרום נזק למשיב או יגרע מסיכוייו להיפרע את חובו. אולם, בנסיבות העניין, שוכנעתי כי באיזון בין הנזק שעלול להיגרם למבקשים אם לא יינתן להם הסעד הזמני המבוקש לבין הנזק שעלול להיגרם למשיב במקרה זה, נוטה הכף לכיוונם של המבקשים. קביעה זו מתבססת על שקילת נסיבותיהם האישיות של המבקשים אל מול העובדה שעל הדירות הוטלו עיקולים והערות האזהרה להבטחת זכויותיו של המשיב, ואלה יישארו בעינם. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי יש צורך להידרש לשאלה של סיכויי הערעור בשלב זה.

16.      סופם של דברים: הבקשה מתקבלת. אשר על כן, ניתן בזה סעד זמני לעיכוב המשך ביצועם של הליכי גביה כנגד המבקשים, ובכפוף לכך שהעיקולים והערת האזהרה הקיימים יישארו בעינם, להבטחת זכויותיו של המשיב, עד למתן פסק דין בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, א' בתמוז התשע"ג (9.6.2013).